אינסטלטורים של פעם

הרבה תחומים בעלי מקצוע עברו במשך השנים שינוי מרחיק לכת, לא רק ברמה המקצועית אלא גם ובעיקר ברמה האנושית.

זה יותר עניין אנתרופולוגי מטכנולוגי או מקצועי, אבל אין ספק שזה משליך על המקצוע.

האינסטלטורים של היום הם לעיתים קרובות הרבה יותר שכירים, עובדים של חברות אינסטלציה, שנראים כמו בעלי מקצוע מעשרות תחומים אחרים.

אבל אם תפשפשו בזכרונכם, תיזכרו באינסטלטורים של פעם, שאפשר היה לזהות אותם מרחוק לפי הלבוש והארשת של אבירי דמות היגון, וכולם עשו להם כבוד.  

אינסטלטור מעידן אחר

לבית בו גרתי היה מין אינסטלטור כזה, אותו קיבלנו בירושה מדורות עברו. האיש הכיר באופן אישי כל פיסת צנרת בבניין ואת כל הדיירים, והכל הכירו אותו ורכשו לו כבוד.

כמו שנהגו אז אינסטלטורים, הוא היה לבוש תמיד בבגדים בגוון אפור או בז` - צבעים נוחים כשאתה עלול להתלכלך ב... שפכים.

אז, כמובן, איש לא השתמש במילה שפכים, או במילים אסתטיות דומות, וזו אולי הסיבה לכך שהאינסטלטור שלנו - אני מניח שכמו הרבה אינסטלטורים אחרים - לא דיבר.

מר שטיגליץ האינסטלטור השתקן, נהג להתנהל ממקום למקום ברגל או על אופניו ולעיתים רחוקות בטנדר הכרמל דוכס האפרורי ומתפורר בדיוק כמותו, שצינורות וחוטי ברזל השלשלו ממנו לכל עבר.

כבוד של אינסטלטורים

האוטו לא נראה מי יודע מה, וגם מר שטיגליץ לא, אבל הצנרת תיקתקה - הכל עבד כמו שצריך וכשלא אז מר שטיגליץ היה מגיע כהרף עין (כלומר, תוך כמה שעות) ומתקן. אף פעם לא חשש ללכלך את הידיים או את הבגדים. 

כך שלא היה ברור אם אנשים שומרים ממנו על מרחק סביר מתוך יראה וכבוד או בגלל חשש להתחכך בבגדים האלה, שמי יודע איפה היו.

כולם קראו לו בפניו "מר", חוץ מאשר חיה מוועד הבית שקראו לו "משה", במלרע, במין פמיליאריות שקיימת כנראה רק בין קשישות מוועד הבית לבין אינסטלטורים קשישים.

כל השבוע היה מר שטיגליץ מסתובב בשכונה בבגדיו האפורים, ורק ביום שישי בבית הכנסת היה מתלבש במיטב המחלצות.

שתקן כתמיד אבל הרבה יותר מהודר וכל האנשים הנהנו לו בכבוד כשראו אותו.